<h1>ספר מצות זמניות הלכ' פסח שער חמישי</h1>
<h2>דף כח:</h2>
בהלכות חמץ אם נתערב בפסח, ומה העונש שחייב עליו. מי שאכל כזית חמץ גמור מתחילת ליל ט"ו בניסן עד סוף כ"א בו חייב כרת, כאשר דבר י"י, בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל. ורשות כל אדם בידו אם ירצה שלא לאכול מצה כל שבעת הימים יתפרנס בארוזא או במיני קטניות, זולתי בליל ראשון בלבד שהוא חייב לאוכלו, ולא פחות מכזית מצה כמו שכתבתי לך במה שקדם, שנאמר בערב תאכלו מצות, הכתוב קבעו חובה. ולא תיקרא אכילה מן התורה פחות מכזית. ומי שאכל בכל השבעה ימים חמץ פחות מכזית מכין אותו מכת מרדות, מפני שהוא מדרבנן. וכמו כן מי שאכל כזית או יותר חמץ ביום השמיני שהוא כ"ב בניסן מכין אותו מכת מרדות, שהוא עוד דרבנן. ומי שהניח חמץ ברשותו באיזה עת מימי הפסח עבר על שני לאוין ולא יראה לך חמץ שאור לא ימצא בבתיכם. אבל אינו חייב מלקות, מפני שלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. אבל מי שהחמיץ בציקו או הביא חמץ לרשותו חייב מלקות. ומי שמצא חמץ בי"ט ברשותו וקדם לבטל אותו קודם זמן הביעור כל חמץ שהיה ברשותו בדיבור, דיו כשיהפוך כלי על מה שנמצא ממנו. ואם לא ביטל אותו קודם זמן הביעור חייב ליקח אותו בידו ולהוציאו מרשותו, כי הוא עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא, ואתי איסור דאורייתא ודחי איסור טילטול שאינו אלא מדרבנן בעלמא. ומי שמצא לחם בפסח ואינו מכיר אם הוא חמץ או מצה, נדינהו אל הזמן האחרון, ונאמר שהוא מצה, כאומרם [ז' ע"א] הלך אחר אחרון ומותר. ואם עופש עד אשר יראה בו שהוא מקודם הפסח נאסרהו.
<h2>דף מב.</h2>
והדברים שנתערב בהם חמץ, כאותם שבלשון המשנה, כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי, שהם מיני טבול, ואינם מצויים לנו בזמננו זה, וגם לא נדע איכות עשייתם אלא מה שיש לנו קבלה שיש שם תערובת חמץ מי שיאכל ממנו כזית חייב מלקות. ובלבד שיהיה תערובת חמץ שבו שיעור כזית בשיעור פרס. ואם הוא פחות ממנו אינו חייב מלקות אלא מכת מרדות בלבד. וכתב רבנו משה ז"ל, כי פרס הוא שיעור שלש ביצים. ומה שנתקיים לנו מתלמוד עירובין [הוא], שהוא שיעור ארבע ביצים. עכ"פ חייב לבער אלו המינים והדומה להם מתערובת חמץ. ואמרו בירושלמי [פ"ג ה"א], וכולהו על ידי מוי. ר"ל אמנם יחייב זה במה שנתערב במים. אמנם מה שלא נתערב במים, כמו חומץ האדומי שנעשה בחומץ ושעורה בלבד מבלי מים, אינו עובר עליו, כי עיקר יש לנו שמי פירות אינן מחמיצין. ושלשה האחרות הנזכרות בזו המשנה, והן זומן של צבעים, תרגימו מיא דחיזרא, ועמילן של טבחים וקולן של סופרים, נקראים חמץ נוקשה. ופירוש זה, חמץ שאינו ראוי לאכילה, ודינן כדין ארבעה הראשונים. ופירשו בזומן של צבעים, מימי הסובין. ועמילן של טבחים, פת תבואה שאינו מבושל שליש הבישול ושואבת זוהמת הקדרה, ישימוהו הטבחים על פי הקדרה כדי וכו'. וקולן של סופרים, פרורא דאושכפי שמדביקין בו הספרים. כולם והדומה להם מי שאכל מהם כזית חייב מלקות וחייב לבערו, ואסור ליהנות ממנו בפסח. ואמנם אחר הפסח תערובת חמץ מותר לאוכלו וליהנות ממנו. עריבת העבדנים והרטיה והאספלנית שנתערב בהם קמח ג"י קודם הפסח, כבר נפסדו ואינו חייב לבערם. תחבושת של בצק שהושם על נגע או על מכה אפילו שעה אחת קודם הביעור, כבר נפסדה ואינו חייב לבערה. וכמו כן כל לחם שנפסד קודם הפסח בענין שלא יאכלנו הכלב אינו חייב לבערו. ואם נמצא גרגיר חטה או שעורה בתבשיל ונבקע הגרגיר, הוא אסור, והתבשיל אסור, מפני שאיסור חמץ בפסח במשהו. ואם לא נבקע הגרגיר, הוא אסור והתבשיל מותר. ואם ימצא הגרגיר בעוף אחר שנמלח, יכרתו כל שסביב המקום שנמצא בו וישליכהו, והנותר מותר. והבגדים שכיבסו אותם בחלב חטה והספרים המדובקים [בה] אינו חייב לבערם, כי צורת החמץ אינה קיימת בם. ואין רשות לאכול את הקמח נא כדי שלא ישאר ממנו שום דבר בלשון ויתחמץ ברוק, שמי הפה מחמיצין. ואסור לעשות בפסח ותיקא, סבאין ועצאיד, וחביץ קדרה, אפילו יהיו המים רותחין עד מאד. ואסור לעשות ערסן לחולה אלא על פי בקיאים שגוזרין שיש בו סכנה אם לא יאכלנו.
<h2>דף קכ.</h2>
בהלכות חמץ אם נתערב בפסח, ומה העונש שחייב עליו. מי שאכל כזית חמץ גמור מתחילת ליל ט"ו בניסן עד סוף כ"א בו חייב כרת, כאשר דבר י"י, בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל. ורשות כל אדם בידו אם ירצה שלא לאכול מצה כל שבעת הימים יתפרנס בארוזא או במיני קטניות, זולתי בליל ראשון בלבד שהוא חייב לאוכלו, ולא פחות מכזית מצה כמו שכתבתי לך במה שקדם, שנאמר בערב תאכלו מצות, הכתוב קבעו חובה. ולא תיקרא אכילה מן התורה פחות מכזית. ומי שאכל בכל השבעה ימים חמץ פחות מכזית מכין אותו מכת מרדות, מפני שהוא מדרבנן. וכמו כן מי שאכל כזית או יותר חמץ ביום השמיני שהוא כ"ב בניסן מכין אותו מכת מרדות, שהוא עוד דרבנן. ומי שהניח חמץ ברשותו באיזה עת מימי הפסח עבר על שני לאוין ולא יראה לך חמץ שאור לא ימצא בבתיכם. אבל אינו חייב מלקות, מפני שלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. אבל מי שהחמיץ בציקו או הביא חמץ לרשותו חייב מלקות. ומי שמצא חמץ בי"ט ברשותו וקדם לבטל אותו קודם זמן הביעור כל חמץ שהיה ברשותו בדיבור, דיו כשיהפוך כלי על מה שנמצא ממנו. ואם לא ביטל אותו קודם זמן הביעור חייב ליקח אותו בידו ולהוציאו מרשותו, כי הוא עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא, ואתי איסור דאורייתא ודחי איסור טילטול שאינו אלא מדרבנן בעלמא. ומי שמצא לחם בפסח ואינו מכיר אם הוא חמץ או מצה, נדינהו אל הזמן האחרון, ונאמר שהוא מצה, כאומרם [ז' ע"א] הלך אחר אחרון ומותר. ואם עופש עד אשר יראה בו שהוא מקודם הפסח נאסרהו.
